"הדרך העולה מההר אל הבקעה"

הכביש המתפתל, קו שחור בתוך יופי אין סופי, הרכב הנוסע בנעימות מההר אל הבקעה, כל בוקר מחדש אני מכריחה את עצמי להמשיך ולהיות מרוכזת בדרך, לא לתת לעיניים המתפתות להמשך אל מרחבי האין סוף, אבל בכל זאת אי אפשר שלא להישבות בקסם הזה, בחבל הארץ המיוחד הזה בקעת הירדן. 

אני מכבה את המוסיקה, משתיקה את המכשיר הנייד, רוצה עוד קצת מהשקט מהבריאות הנפשית הזאת שנשאת באוויר החמים שבחוץ, אני פותחת קצת חלון נותנת ליום החדש הנפרש לפני להיכנס פנימה לתת לעצמי להנות מהשלווה המצויה באוויר ולהכניס אותה פנימה אל תוך הריאות אל עומק הבריאות הנפשית שממנה אקבל את האנרגיה ליום מלא במשימות ועשיה, איזה שינוי בחיים, במשך 5 שנים ניהלתי את החטיבה ב"אולפנת צביה ברבבה", הרגשתי שזו השליחות שלי בעולם, לבנות את הבנות בגיל הצעיר והמשמעותי של חייהן, לעצב את השאיפות ואת החלומות שלהן בגיל בו הן עוברות משלב הילדות לשלב הנערות והנשיות שלהן. הייתי בתוך מוסד מבוסס ועם דרך ברורה. הייתי מוקפת בצוות מקצועי ואיכותי, והרגשתי שליחות גדולה במלאכתי.

השילוב בין החיים האישים ביישוב עלי לבין האולפנה מילאו את יומי לחלוטין, ופתאום משום מקום פתאום באמצע החיים אני מקבלת טלפון מחברה ותיקה שאומרת לי – שגית תעזבי את הכל, בואי מחפשים מישהי שתנהל את האולפנה של בקעת הירדן. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה לא קשור אליי, אני נמצאת במקום שטוב לי בחיים ויש לי סיפוק גדול אישי ומקצועי אין שום סיבה לעזוב אותו ועוד בשביל משהוא לא מוכר וברור. התגובה השניה שלי הייתה שאני בכלל לא מכירה את האולפנה הזו. מה יש בה? למי היא מיועדת ובכלל בקעת הירדן? מה יש שם? בשבילי הבקעה הייתה תמיד רק מקום לעבור דרכו, לנסוע מעלי שבהרי בנימין אל עמק בית שאן בו נולדתי, או אל הצפון הרחוק לטיולים וחופשים משפחתיים.

זה לא בשבילי אמרתי לחברה ולעצמי, אבל היא התעקשה – את לא יכולה לפסול בלי להגיע ולראות, בואי לפחות לשמוע אחר כך תגידי את הלא.

והיא ידעה למה היא לוחצת, היא ידעה שברגע שכף רגלי תעבור בשערי האולפנה אתחיל להתאהב, ארגיש שמשהו אחר שלא הכרתי בעצמי נפתח פתאום. 

מאז כבר כשנה וחצי, אני מנסה להסביר לסובבים אותי, למשפחה, לחברים ולכל מי שמכיר אותי מה הוא הקסם המיוחד של הבקעה? מה הוא הקסם המיוחד שנשבתי בתוכו? האם זו הפשטות של המקום, הפשטות של האנשים? האם זו רוח התורה שמרחפת בין הגבעות ומתנגנת עם הרוח החמימה של המקום? האם אלו הבנות שמצליחות להגיע לכנות עצומה, למפגש ישיר עם ליבם ועם החיים? בכל יום אני שואלת את עצמי מחדש, מה המתכון שיוצר את הפלא הזה במרחבי האולפנה? האם הריחוק מהעיר ומההמולה הוא מה שמאפשר למוסד חינוכי לעשות שילוב מופלא בין דרישה לימודית גבוהה לבין שפת הלב הפתוח והמכיל, המאפשר מפגש בין הצוות לתלמידות הלב?

בכל מוסד חינוכי היום מדברים על משפחתיות, בית ואהבה, אבל כשנכנסתי לאולפנת הבקעה, הבנתי שכאן לא צריך לדבר על זה צריך רק לעצום את העיניים, להרגיש, לנשום עמוק פנימה, לשחרר וזה פשוט נמצא.

ככל שאני נמצאת יותר ויותר ברחבי האולפנה אני מבינה מה גורם לבנות מקצות הארץ, מקצרין בצפון ומרחבעם בדרום, לעשות את כל הדרך הארוכה ולהתחבר אל הבקעה ובנותיה, אל הטבעיות המרחפת בין מגורי הבנות הטובלים בדשא וצמחיה שמרחיבים את העין והלב ובין בית המדרש המהווה את ליבה של האולפנה

שגית גינזבורג, ראש אולפנת צביה בקעת הירדן